Tov Lamut (good to die) // 2012, 16:00 min 

hebrew version - first 8:00 min

____________________ >>

 

The film is a collage of segments that combine two stories: the testimony of a Hiroshima survivor, and subtitles in Hebrew that tell the story of her ostensible love for Joseph Trumpeldor. With the exception of two segments filmed by Ratner himself - a hara-kiri scene in the presence of two dolls (precisely re-enacting a scene from the film of Yukio Mishima), and the hand that is sculpted from rice - all of the other segments are filmed by others, but processed, connected and pasted by Ratner. The story of Trumpeldor, the man with one arm, takes on a metaphoric status in the context of art: how can one do art with one arm, and in the context of Duchamp - without the touch of a human hand. Tov Lamut [Good to Die] is a work entirely constructed on content and processes that are readymade: myths of heroism - Trumpledor and "it's good to die for our country," and a hara-kiri scene from Mishima's film Patriotism (1966); the horror of Hiroshima as an ahistorical and achronological event; the customary structure of a documentary film. The connection Ratner makes between all of these borrowed elements also raises moral questions about the legitimacy of the act of art as a sweeping appropriation that has no end.

 

Ruti Direktor, text from THE READYMADE CENTENNIAL

______________________________________________________ >>

_____________________ >>

הסרט הוא קולאז' של קטעים המערבים שני סיפורים: עדותה של ניצולת הירושימה, וכתוביות בעברית המספרות את סיפור אהבתה כביכול ליוסף טרומפלדור. מלבד שני קטעים שצילם שי רטנר עצמו - סצנת החרקירי בנוכחות שתי בובות (המשחזרת במדויק סצנה מסרטו של יוקיו מישימה), והיד המפוסלת מאורז - כל שאר הקטעים צולמו בידי אחרים, אך טופלו, חוברו והודבקו על ידי רטנר. סיפורו של טרומפלדור, האיש בעל היד האחת מקבל מעמד מטפורי בהקשר של האמנות: איך לעשות אמנות ביד אחת, ובהקשר של דושאן - בלי מגע יד. טוב למות היא עבודה הבנויה כולה על תכנים ומהלכים שהם רדי-מייד: מיתוסים של גבורה - טרומפלדור ו"טוב למות בעד ארצנו", וסצנת החרקירי מתוך סרטו של מישימה פטריוטיזם (1966) זוועת הירושימה כמעמד א-היסטורי וא- זמני; המבנה השגור של סרט תיעודי. החיבור שעושה רטנר בין כל המרכיבים השאולים האלה מעלה גם שאלות מוסריות באשר ללגיטימיות של מעשה האמנות כניכוס גורף שאין לו סוף.

רותי דירקטור מתוך  מן-המוכן // מאה שנה לרדי-מייד

___________________________________________ >>