עוגב התשוקה - טלי תמיר, אפריל 2013

 

"אני מהסס תמיד כיצד יש לנהל את התשוקה"רולאן בארת, ערבי פריז

 

התערוכה הנוכחית של שי רטנר (בהמשך לתערוכתו הקודמת), מעלה מחשבות על בלימה, על משטור, ועל דבר מה ניגר שיודע רק לזרום, לבעבע, לטפטף. היא נבנית מתוך המתח המתקיים בין האורגאני לבטון היצוק, בין הגופני לארכיטקטוני, בין הנוזלי לקשיח, ושואבת את השראתה מפיתולי השוליים של המציאות האורבאנית. רטנר מייצר מעין גופניות רְפָאִית, שמומרת ל"נוזל מופשט"1 הנצבר בחריצים ונאגר בצנרת, והוא נאסף אל הדחף הבלתי נשלט לנוע הלאה, לכיוון אגן-ניקוז כלשהו.

 

המיצב שרטנר בנה מבטון אפור הוא מערך גיאומטרי עיוור: אין בו פנים ואין בו עיניים, הוא מוטח אל-עצמו, אדיש למחוות הגדולות במרחב. "אני מדמה לחוש אירוע מעבר לחזיתות ולתנועות"2, כתב פרננדו פסוא, ורטנר מבקש להצליב בחלל תודעה פסיכולוגית ערה ומגורה עם קירות ומחיצות דוממות, חזיתות אפורות בעלות "עפעפיים מורדים"3, שהולידו רק חור, פתח מילוט יחיד, עגול, שקוטרו כקוטר זרוע או איבר. והחור מתמלא, נתחב ונחדר על ידי קרן של אייל-זכר, שתוך התעלמות מהצחיחות שסביבה מתריסה לחלל את פיצוליה המרהיבים, חודיה מגששים באוויר הריק כמו משושים של חיה. הפער בין סלסולי הקרניים לבין ישרותם של הצינורות דומה לפער שבין תפקודה הצנוע של השופכה ליהירותו המוחצנת של האיבר. אך במיצב של שי רטנר – שניהם משלימים את עוגב התשוקה הכבולה, המהדהד בטפטוף עיקש, ניגר ומגרגר.

 

ארכיטקטורת-התאים של רטנר, הטרוטופיה של ממלכת הסקס, מדמה גם פיסת עיר, על סמטאותיה, חזיתותיה וחלליה הסמויים. במיצבים מוקדמים יותר השתהה רטנר על פיסות-עיר נטולות שם ("ללא כותרת", 2001,2003), כמו מדרכה, חזית של בניין בשיפוצים, או מתקן מאולתר לחסימת חניה, המורכב מחומרי בנייה ("אמנות מינורית", 2011). חלקת המדרכה שבנה בגלריה זומר ספוגה בנוזלי פירות מעוכים, מוכתמת ושבורה, חושפת את האדמה הלחה שתחתיה. חזית הבניין מוציאה מתוכה "חדק" של דליי-שיפוצים ומפריחה מיני תפרחות של בטון ונוזל, מנותקת מכל הקשר גיאוגרפי. העיר של רטנר היא עיר-כל הערים, המכילה בתוכה את כל הסמטאות והחזיתות, בדומה לזו הנחשפת ב'רישומיו' הטקסטואליים של רולאן בארת, כשהוא מתאר את מסלוליו האין סופיים בחיפושיו אחרי רגע של תשוקה: "לבסוף הגעתי ל-104, אחרי שעברתי דרך מלון רויאל אבוקיר (איזה שם!), לא בלי להמשיך לחלום, מבוהל עדיין מכוחה העגמומי של הפינה ההיא, שהייתה מעין מיניאטורה פריזאית של פינת רחוב עזובה בניו יורק".4

 

בניגוד לבארת, המחבר את פריז וניו יורק למרקם אחד ולמרחב שוטטות אוניברסלי, רטנר בונה את מטפורת התשוקה האורבנית שלו על בסיס מיתי, ומחדיר בה מימד של טבע חייתי. הדימוי המרכזי במיצב – קרני האיל החודרות את הקיר - מהדהדות את עלילת האפוס ההודי העתיק "קללת פנדו"5, שהעסיקה אותו גם במיצב הקודם (2012). המלך פנדו, קשת מצטיין שיצא לצוד ביער, ירה את חיציו הקטלניים בזוג איילים מזדווגים. מעשה נפשע זה, פגיעה זו בתשוקה בשיאה - אין לו כפרה בעיני האלים. הרג האיילים המזדווגים אינו מצליח להצטייר כסיפור של ציד מוצלח, אלא כפגיעה בחיים עצמם, ושלילת ערכם. פנדו המלך מקבל עליו את הקללה המרה שהוטלה עליו ברגע המוות האורגזמי, על ידי האיל הגווע: ברגע שיתנה אהבים – יבוא עליו מוות מיידי. הקללה השוותה את הערכים: אם פנדו הרג את האייל בשיא תשוקתו – התשוקה עצמה תקטול את חייו שלו. תשוקה = מוות, מימוש=חידלון.

 

הבלימה, הדיכוי, משטור התשוקה - הם אם כך הסיפור כולו, אופציית ההישרדות היחידה. פנדו נכשל במשימה ואחרי חמש-עשרה שנה של הימנעות ממין הוא מאבד את יכולת השליטה העצמית ונסחף למעשה אהבה עם אחת משתי נשותיו - מעשה שמסתיים במותו המיידי. המיתוס ההודי רואה בכך סיפור על מוות ידוע מראש ועל הולדתם של חמשת הפנדבס, בניו הסימבוליים של פנדו שנולדו לנשותיו מאבות אחרים. חוקרת ההינדואיזם סאטיה צ'איטניה רואה בפנדו את אחת הדמויות הטראגיות והחידתיות באפוס ההודי ומנתחת את הימנעותו מקיום יחסי מין עם שתי נשותיו מנקודת מבט פסיכואנליטית6. צ'איטניה חוזרת לרגע הולדתו של פנדו, שהורה בעקבות מעשה אונס אלים של אמו, ומצביעה על האירוע הטראומטי הזה כמקור לעיכוב הממושך ולהקשר הלא-מודע בין מין ומוות שמשתלט על חייו, ואף קוטלם לבסוף. אך בעוד שהמבט הפסיכואנליטי של החוקרת ההודית מזהה בנפשו של פנדו אימפוטנטיות רגשית ומינית, שי רטנר מתאר תשוקה שממשיכה לבעור ולחיות, אך היא נבלמת תחת רסן הקללה הרובצת עליה, ובכל זאת מטיחה עצמה אל קיר המוות: "לאורך שנות ההתאפקות, בחילופי הכלכלות ומצבי הצבירה, חלל הקבורה מתברר כמעבדה אלכימית, מצע גידול ואינקובטור בעת ובעונה אחת", הוא כותב על עבודתו.

 

ואכן, המיצב של רטנר, המצמיח מתוכו טחב ועשבים, מכיל גם רגע של אינקובציה והבשלה, רגע של התפרצות, גם אם חמצמצה ואירונית: בקבוק פלסטי מלא ברוטב דגים מדיף ריח, נלחץ בין מיתריו של גלגל אופניים שכובים על הרצפה, ומשפריץ את תכולתו לחלל. זהו רגע של הומור, המתרחש לצד המיצב הקודר, כמעט בשוליו, אירוע שטבול ביומיומיות של רחוב ורוכב, אך "אולי", כפי שכותב פסואה באופטימיות ספקנית, "באחד הימים, בנוזל מופשט ובחומר בלתי סביר, יְיַצרו אלוהים וִימַלאו את העולם"7.

 

 

1 פרננדו פסוא, מה עשיתי מן החיים? שירי אלורו דה קמפוש, הוצאת כרמל, ירושלים, עריכה ותרגום: רמי סערי, עמ' 17.

2 שם, עמ' 18

3 שם,שם

4  רולאן בארת, ערבי פריז, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 4002, עמ', 57

5  הקללה של פנדו, אחת האפיזודות המסופרות במהאבהארטה, האפוס ההודי שנכתב במאות הסמוכות לתחילת הספירה.

6 Satya Chaitanya, The Puzzle of Pandu, מתוך אתר על הינדואיזם, נכתב ב-18.6. 2006

7  פסואה, עמ' 17.

___________________________________ >>

 

Pandu's Curse, 2010, silk screen print, 25x35 cm